ישראל היא מדינה שבה ויכוח אינו סוג של סכסוך, אלא אורח חיים. מתווכחים בתור בסופר ובארוחות משפחתיות, בכנסת ובחוף הים, ברדיו, בקבוצות טלגרם, ופשוט בעמידה במעבר חצייה. מי צדק ב-1948? מי התחיל ב-1973? למי באמת שייכת הארץ הזאת, ואיפה עובר הגבול בין הגנה עצמית לתוקפנות?
השיחות האלה לא נפסקות, ולו ליום אחד. חלקן חוזרות דור אחר דור, אחרות נולדות מטרגדיות חדשות, ממלחמות חדשות, מהבטחות חדשות ומאכזבות חדשות. הן נדמות אינסופיות, כמו ההיסטוריה של המקום הזה. לפעמים לוהטות, לפעמים פשוט עייפות. אבל תמיד חיות.
מה שאתם רואים כאן הוא רסיסים מאותה רב-קוליות בלתי נגמרת. לא מסקנות, לא עמדות. רק שורות, בלי הסברים, בלי פיוס, בלי סגירת מעגל. בדיוק כמו בוויכוח ישראלי אמיתי.
«תגיד לי, זה נכון שישראל כבר לא נלחמת במדינות? שכל המלחמות בעשורים האחרונים הן מול ארגוני חמושים וארגוני טרור?»
«כן, די נראה ככה. המלחמה האחרונה מול לבנון וסוריה הסתיימה ב-1985.»
«ובגלל זה ישראל מתנגדת למדינה פלסטינית?»
«רגע אחד, אתה רוצה לוותר על הגולן? אתה בכלל יודע איך היה שם לפני 1967? זה הביטחון שלנו!»
«קודם כול, לא, אני לא רוצה. ושנית, אתה באמת מדבר על ביטחון?»
«בטח שכן! אלה שטחי שליטה!»
«טוב, עכשיו תדמיין: אף ירייה אחת משם במשך חמש שנים רצופות. אף אחת. מוותרים?»
«בשום אופן. אני לא סומך על הערבים. ברגע שנצא, הם יתחילו לירות שוב.»
«טוב, עכשיו תדמיין כוחות אמריקניים מוצבים שם, כל האזור תחת פיקוח בינלאומי. חמש שנים ואפס פיגועים. רשמית, היית מסכים לוותר?»
«לא. עדיין לא. אני לא מאמין בזה.»
«אתה רואה, אבל זה בהחלט יכול לקרות, ויש לא מעט דוגמאות בעולם. אני חושב שאתה פשוט לא רוצה לוותר על מה שנשפך עליו דם. לביטחון אין לזה שום קשר.»
«תראה. הנוסחה פשוטה. יש כמה מיליונים מהם. אפשר להרוג את כולם?»
«לא.»
«אפשר לגרש אותם?»
«לא.»
«אפשר להטמיע אותם?»
«לא.»
«לעקר אותם?»
«לא.»
«בדיוק. כי את כל זה כבר ניסו עלינו, וזה לא עבד. ולאן זה הוביל?»
«הרבה מהשיחות שלי עם ישראלים נגמרות די מהר. אחרי שתיים-שלוש שאלות, «אז מה התוכנית?», אנשים פשוט מושכים בכתפיים ואומרים: «זו מלחמה אינסופית. נילחם לנצח.» ואני נשאר ותוהה, מאיפה מגיעה התפיסה הזאת? למה המיליטריזם המובנה הזה?
«זה קל. הם פשוט עוד לא באמת נלחמו.»
«תגיד לי, היית רוצה לחיות במדינה מוסלמית?»
«לא.»
«היית יכול?»
«לא, וגם לא הייתי רוצה!»
«בדיוק. והם לא רוצים לחיות במדינה יהודית. בשום צורה ובשום תנאי. אז למה אתה מנסה לכפות עליהם?»
«תשמע, מאז שחר ההיסטוריה בני אדם המציאו דבר קדוש ואוניברסלי כזה. גבול. פה אנחנו מתפללים לקתולהו. שם הם לא הורגים ממותות. פה שומרים שבת והרכבות לא נוסעות. שם אלכוהול אסור וריבוי נשים מותר. זה נורמלי. גבול הוא פשוט התחום שבו חלים הכללים שלנו. אלה שאנחנו המצאנו.»
«ולאן אתה חותר?»
«העניין הוא כזה. לא נותרה על פני כדור הארץ אף פיסת אדמה שאינה שייכת למדינה כלשהי. אף אחת. חוץ מאנטארקטיקה, ואולי אזורי הפטור ממכס שבין הגבולות. אם תמצא אחת, תראה לי. אני עובר לשם מחר.»
«טוב... ואז?»
«אז למי בדיוק שייכת הגדה המערבית?»
«רגע, עצור, אתם מתכננים לבנות חומה שמונה עשר קילומטרים מהבית שלנו?»
«טוב, ממה אתה מרגיש בטוח יותר, מחומה או ממחסום?»
«כנראה מהחומה.»
«הנה, בבקשה.»
«אצייר לך שתי תמונות, ואחר כך אשאל שאלה. הראשונה. תדמיין גדר ענקית, מגדלי שמירה, כטב"מים, תותחי לייזר, ורצועת שטח אסור של חמש מאות מטר משני הצדדים. מי שמתקרב נורה בלי אזהרה. הבנת?»
«וואו.»
«תמונה שנייה: כולנו חיים יחד, זה לצד זה. הכפרים שלנו, הכפרים שלהם, שדות משותפים, כבישים משותפים. זורעים יחד, בונים יחד. נכון, לפעמים תחת עינם של שומרים חמושים, אבל בכל זאת. הבנת?»
«הממ. טוב... ואז?»
«עכשיו תגיד לי, איזו משתי התמונות נחשבת בישראל לאידאולוגיה «שמאלנית», ואיזו ל«ימנית»?»
«[בחשד] מה אתה מנסה להגיד?»
«אני אומר שזה עולם הפוך. נרטיב מזויף שמחלחל לכל מה שסביבנו.»
«למה אנחנו מתיישבים מעבר לקו ונלחמים שם?»
«כי שם נמצאים המקומות הקדושים שלנו, הם המהות של האומה שלנו!»
«אבל שמעתי שהחרדים לא רוצים לשרת בצבא. אז המקומות הקדושים לא חשובים להם? או שהם יודעים דרך לשמר את הקדושה בלי להילחם עליה?»
