הקו

נכון להיום, לישראל אין גבול מזרחי מוגדר ומוכר בינלאומית. בהתאם להקשר עשויים להיות מוזכרים קווי תיחום שונים: הגבולות שהוצעו בתוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947; קו שביתת הנשק של 1949 שנקבע בעקבות מלחמת העצמאות; גבולות 1967 שנוצרו כתוצאה ממלחמת ששת הימים; וכן הוראות הסכמי אוסלו והמעמד הבינלאומי הבלתי פתור של יישובים ישראליים מעבר לקו הירוק.

במסגרת פרויקט «מטטרון», קו גבול 1967 מוצע כאמת מידה עיקרית לתיחום, עם שני חריגים ברורים: ירושלים ורמת הגולן, שכל אחד מהם נדון בפרק נפרד של הפרויקט. להלן הטיעונים המרכזיים התומכים בגישה זו.

הנימוקים לבחירת קו גבול 1967

• קונצנזוס בינלאומי
  • גבול 1967 מהווה אמת מידה המשמשת את ארגון האומות המאוחדות, האיחוד האירופי, הליגה הערבית ורוב מכריע של המדינות בכל הדיונים על פתרון שתי המדינות.
  • החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338 קוראות במפורש לנסיגת הכוחות הישראליים מהשטחים שנכבשו בשנת 1967, מה שהופך קו זה לבסיס המוכר ביותר בינלאומית לכל הסכם עתידי.
• ודאות משפטית
  • בשונה מקו שביתת הנשק של 1949, שהוגדר במפורש כתיחום צבאי זמני, גבול 1967 הפך בפועל לבסיס המשפטי הבינלאומי למשא ומתן, ללא קשר למעמדו הפורמלי.
  • הקמת המחסום לאורך קו זה ממקמת את ישראל בתוך מסגרת המשפט הבינלאומי, ולא מוציאה אותה ממנה.
• לגיטימציה להגנה
  • קשה הרבה יותר לאפיין מחסום שהוקם לאורך קו 1967 כהתפשטותי או כסיפוחי - שכן מעצם הגדרתו הוא נבנה בתוך השטח שהיה בשליטת ישראל לפני מלחמת ששת הימים.
  • ניסוח זה מחזק את עמדותיה של ישראל בזירות הבינלאומיות ומפחית את המתיחות הדיפלומטית ביחסים עם בעלות הברית.
• התאמה מעשית
  • ברוב הקטעים, קו 1967 חופף או כמעט חופף לקו שביתת הנשק של 1949. ההבדלים המשמעותיים מרוכזים באזור ירושלים ורמת הגולן, שכל אחד מהם נדון בנפרד במסגרת פרויקט זה.
  • אימוץ קו 1967 מחייב התאמות טריטוריאליות מינימליות, תוך הבטחת התועלת הדיפלומטית המרבית.

טיעונים נגד וחלופות

• סיכונים פוליטיים פנימיים עבור ישראל
  • חלק ניכר מהימין הישראלי ומקהילות המתנחלים תופסים את גבול 1967 כוויתור המעניק לגיטימציה לנרטיב של כיבוש בלתי חוקי.
  • מיקום החומה לאורך קו זה עלול להתפרש פנימית כהכרה עקיפה בכך שהשטחים שנתפסו לאחר 1967 אינם שייכים לישראל - עמדה רגישה מבחינה פוליטית עבור כל קואליציה ממשלתית.
• דינמיקה גיאופוליטית
  • אימוץ קו 1967 אינו מבטיח את הסכמת הצד הפלסטיני או הערבי; להיפך, הוא עלול לעורר ציפיות לנסיגה מלאה ולהקמת מדינה, החורגות ממה שפרויקט «מטטרון» מציע.
  • נותר סיכון שגורמים בינלאומיים יראו במחסום גבול בפועל, דבר שייצור לחץ להכרה רשמית במדינה פלסטינית עוד לפני מילוי התנאים הביטחוניים.
• בעיית החריגים
  • החרגה מפורשת של ירושלים ורמת הגולן ממסגרת 1967 יוצרת סתירות ברורות שמבקרים ינצלו.
  • יש להצדיק חריגים אלה בבירור - לא כסתירות, אלא כסוגיות מורכבות עד כדי כך שהן דורשות מנגנונים דיפלומטיים נפרדים, כפי שנקבע בפרקים אחרים של פרויקט זה.
• פערים ביטחוניים
  • בקטעים מסוימים, קו 1967 עובר דרך שטח שאינו נוח מבחינה אסטרטגית להקמת המחסום, מה שמחייב סטייה מהקו או קבלת סיכון ביטחוני מוגבר.
  • כל סטייה, ככל שתהיה קטנה, תיבדק בקפידה בזירה הבינלאומית וחייבת להיות מתועדת ומוצדקת אך ורק בשיקולים הנדסיים או ביטחוניים.

טיעונים נוספים לטובת קו גבול 1967

• תוכנית החלוקה של פלסטין לשנת 1947 (החלטת האו"ם מס' 181) לא הייתה מציאותית
  • המפה הגאוגרפית של המדינות העתידיות הייתה מורכבת ומפוצלת, מה שהיה מקשה על תפקודן.
  • הערבים לא רק דחו את התוכנית, אלא גם יזמו מלחמה, מה שניתן לראות כביטול בפועל של המסמך.
  • עם זאת, האו"ם עדיין מתייחס לתוכנית זו כאל אופציית מוצא לגיטימית.
• קו שביתת הנשק של 1949 מעולם לא הוכר כגבול
  • הסכמי שביתת הנשק של 1949 קבעו במפורש שקווים אלה הם תיחומים צבאיים זמניים, ולא גבולות מדיניים.
  • אף מדינה ערבית לא הכירה בישראל בגבולות אלה באותה עת, ואף אמנה בינלאומית מעולם לא עיגנה אותם כגבולות רשמיים.
  • לעומת זאת, קו 1967 רכש מעמד בפועל הודות לעשורים של החלטות האו"ם, משא ומתן לשלום ופרקטיקה דיפלומטית.
• קו 1967 הוכיח את עצמו כבר-מיקוח
  • מנהיגים ישראלים, ובהם אריאל שרון, אהוד אולמרט ואף בנימין נתניהו, הכירו בעתות שונות בקו 1967 כבסיס למשא ומתן תוך אפשרות לחילופי שטחים מוסכמים.
  • תקדים זה מעיד על כך שקו זה אינו דרישה מקסימליסטית, אלא נקודת מוצא מוכרת לפשרה.
• המדינה הפלסטינית זקוקה לשטח בר-קיימא
  • ללא שטחי הגדה המערבית ועזה, אין אפשרות להקמת מדינה פלסטינית.
  • קו 1967 מספק את הבסיס הטריטוריאלי המינימלי שהקהילה הבינלאומית רואה בו מספיק להקמת מדינה פלסטינית.

תיחום מיפוי

המפות המוצגות להלן מציגות את מסלולה המוצע של חומת «מטטרון» לאורך קו גבול 1967, המחולק למקטעים פונקציונליים. כל מקטע מסומן בצבע המשקף את מידת התיאום הנדרש ואת רמת ההסכמה הבינלאומית:

• הקטעים הירוקים - אלה קטעים העוברים במלואם לאורך הגבולות המוכרים בינלאומית של ישראל (כולל הגבול עם מצרים, ירדן ולבנון), ללא חריגה מהשטח הריבוני. בקטעים אלה ניתן לבצע בנייה ללא אישורים מוקדמים, בכפוף לעמידה בכל התקנים הסביבתיים, ההידרוטכניים, ההנדסיים והבנייה.
• הקטעים הצהובים ממוקמים בקרבת רצועת עזה או לאורך הגבול עם סוריה. אף שהבנייה תתבצע אך ורק בשטח ישראל, היישום באזורים אלה מחייב אמצעי תיאום נוספים. אלה עשויים לכלול סטיות מוגבלות מקו גבול 1967, ערבויות לגישה הומניטרית, תיאום טכני עם גורמים בינלאומיים והתחשבות ברגישות הצדדים השכנים כלפי פעילות הנדסית בקרבת הגבול.
• הקטעים האדומים תואמים לאזורים הגובלים בגדה המערבית. החומה תעקוב אחר קו גבול 1967 מבלי לפגוע בשטחים השנויים במחלוקת; אולם לאור הרגישות הפוליטית של אזורים אלה, הבנייה מותנית בהסכמות מוקדמות בנוגע לחילופי שטחים, עקיפת אזורים צפופי אוכלוסין ואימות דיפלומטי של המסלול.

אורכה הכולל של חומת «מטטרון» הוא 1,115 ק"מ, מתוכם:

• המקטעים הירוקים: 657 ק"מ (58.9%)
• המקטעים הצהובים: 106 ק"מ (9.5%)
• המקטעים האדומים: 352 ק"מ (31.6%)

חלוקה זו אינה משקפת טענות משפטיות לגבי מסלול החומה, אלא את מידת הצורך באישורים מוקדמים ובתיאום עם גורמים בינלאומיים במהלך בנייתה.

סיכום: קו גבול 1967 כבחירה אסטרטגית

קו גבול 1967 הפך במהלך עשורים של דיפלומטיה בינלאומית לאמת מידה המוכרת באופן נרחב לכל יישוב של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשונה מקו שביתת הנשק של 1949, שהיה זמני מלכתחילה ומעולם לא הוכר רשמית כגבול, קו 1967 נושא עמו את משקלן של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם, מסגרות שלום רב-צדדיות ופרקטיקה דיפלומטית יציבה.

עבור פרויקט «מטטרון», אימוץ קו 1967 כאמת מידה עיקרית למסלול החומה אינו ויתור. זוהי בחירה אסטרטגית המחזקת את מעמדה הבינלאומי של ישראל, מפחיתה את המתיחות הדיפלומטית ביחסים עם בעלות הברית, ומקשה משמעותית על ערעור החוקיות של המחסום.

שני אזורים מחייבים דיון נפרד ומוצגים בפרקים ייעודיים של פרויקט זה:

• ירושלים, שבה מורכבות המציאות הדתית, המדינית והדמוגרפית מחייבת מערכת ניהול מיוחדת.
• רמת הגולן, שבה הכרחי הביטחון והמצב המשתנה בסוריה מחייבים גישה מותנית ומדורגת.

פרט לשני מקרים אלה, חומת «מטטרון» עוקבת אחר קו גבול 1967. מסלול זה משקף עיקרון ברור: זכותה של ישראל להגנה עצמית משמעותית ביותר כאשר היא מיושמת במסגרת שהקהילה הבינלאומית יכולה להכיר בה ולכבד אותה.

אף שאף תיחום לא יספק את כל הצדדים המעורבים באופן מלא, קו גבול 1967 מהווה את הבסיס המבוסס ביותר עבור מחסום ביטחוני פיזי. אימוצו ממקם את פרויקט «מטטרון» לא כמעשה הפרדה חד-צדדי, אלא כמימוש אחראי של הגנה ריבונית במסגרת המוכרת בינלאומית.